נולדתי כבת יחידה בבית סובייטי, בית שבו הפחד והכעס היו כמעט שפה יומיומית.
כילדה למדתי לשתוק, להיזהר, לא לטעות. כל דבר קטן עלול היה להצית כעס, ואני הסתובבתי עם התחושה שאני צריכה "לשרוד" את הבית, לא באמת להיות בו.
הילדה הקטנה שהייתי חיפשה עולם שבו מותר לחלום ולהיות מי שאני רוצה.
במציאות – למדתי להחביא רגשות, רצונות ושאלות.
דווקא המקום הזה של חוסר ביטחון והפחד מפני כעסים הפך בסופו של דבר למה שהצמיח אותי.
כי כשבגרתי, ידעתי שאני רוצה לבחור בדרך אחרת.
לא בדרך של פחד, אלא בדרך של קשר.
כשעלינו לארץ פגשתי לראשונה מורה שראתה אותי באמת. היא לא ראתה "עולה חדשה שלא יודעת עברית", אלא ילדה שרק צריכה מישהו שיאמין בה.
זה היה רגע מכונן – ההבנה שכדי שילד יפרח, מישהו חייב לראות אותו.
מאז עברתי מסע ארוך בעולם החינוך – מורה, מדריכת מורים ומדריכת הורים.
בכל צעד במסע הזה ליוותה אותי הילדה הקטנה מתוכי – הילדה שהייתה שקופה בבית שלה, והיא זו שמזכירה לי עד היום כמה חשוב לתת לכל ילד תחושה שהוא מספיק טוב.
היום אני פוגשת הורים רבים שמרגישים אבודים מול הכעסים בבית:
הם מתפרצים על הילדים וחווים אשמה, או מרגישים שהילדים "עושים דווקא".
אבל אני יודעת מניסיון אישי ומקצועי – מאחורי כל כעס יש צורך שלא קיבל מענה.
הורים וילדים כאחד רוצים שיראו אותם, שיקשיבו להם, שיבינו אותם.
וזה מה שאני מביאה איתי לכל מפגש: את המסע האישי שלי, מהפחד והכעס – אל האמונה בחיבור ובאהבה.
וכל רגע כזה שבו זה קורה , מרגש אותי עד דמעות.
