כשהעצמאות של הילדים פוגשת את הצורך שלנו בשקט

הורים רבים רוצים לגדל ילדים עצמאיים, אבל כשהם באמת מנסים לשחרר – משהו בפנים נבהל.

במאמר הזה נדבר על הרגעים שבהם הרצון לשקט ולסדר מתנגש ברצון לגדל ילד עצמאי,

ועל הדרך למצוא בתוכנו יותר חמלה, איזון ורוך.יש הורים שאני פוגשת שמאוד רוצים לגדל ילדים עצמאיים.

שיידעו לבחור, לקחת אחריות, לעשות דברים בעצמם, להתמודד עם אתגרים.אבל כשמנסים את זה בבית – משהו משתבש.

לא כי ההורים לא באמת רוצים, אלא כי פתאום זה מרגיש כמו מלכוד.כי כשהילדים מחליטים בעצמם, זה לא תמיד מה שחשבנו שיקרה.

וכשהם עושים את זה בדרך שלהם, לפעמים זו פשוט לא הדרך שלנו.ואז, בתוך הראש, עולה קול קטן שאומר:

“אבל מה אם הוא יבחר לא נכון? מה אם הוא ייכשל, ייפגע, או יסתבך?”אנחנו באמת רוצים שיגדלו חזקים ובטוחים בעצמם,

אבל אנחנו גם דואגים להם.

רוצים שקט, רוצים לדעת שדברים קורים כמו שצריך,

רוצים להרגיש שהכול בשליטה.והמלכוד הזה מייצר לא פעם תסכול, כעס או תחושת אשמה –

אצלנו וגם אצלם.אבל זה לא חייב להיות כל כך דרמטי.

לפעמים, כשעוצרים לרגע ונושמים,

ושואלים את עצמנו בכנות פשוטה –

מה באמת חשוב לי עכשיו?

האם זה שהכול יהיה “כמו שצריך”?

שהבית ייראה מסודר?

או שהילד שלי ילמד להיות עצמאי גם אם זה נראה אחרת ממה שדמיינתי?עצם השאלה הזו, ההודאה הכנה במה שבאמת חשוב לי,

כבר מקלה.

כי ברגע הזה אני מפסיקה להילחם בעצמי,

ומתחילה להבין.

יש בי יותר רוך, יותר אוויר,

וגם יותר יכולת לאפשר להם לצמוח באמת.ואולי זה בדיוק היופי בהורות –

הפרדוקסים הקטנים שמחזיקים אותנו אנושיים.

בין הרצון לשליטה לבין הצורך לשחרר,

בין השקט שאנחנו כמהים אליו לבין הרצון לראות אותם גדלים,

אנחנו לומדים להיות קצת פחות מושלמים,

וקצת יותר אנחנו.אז בפעם הבאה שהמלכוד הזה תופס אתכם,

אפשר רק לעצור רגע, לנשום,

ולשאול בשקט –

מה באמת חשוב לי עכשיו?

כי לפעמים, שם בדיוק,

מתחיל השינוי.

לפעמים השקט לא מתחיל בבית – הוא מתחיל בתוכנו.