כל הורה מכיר את הרגע הזה: הילד מתפרץ, צועק, בוכה, לפעמים גם זורק דברים. זה מתיש, זה מלחיץ, ובמקרים רבים גם גורם לנו כעס בחזרה. אבל מאחורי כל התפרצות יש מסר – והדרך שבה נגיב תקבע אם נצליח להרגיע את הסערה או להבעיר אותה עוד יותר.הנה חמישה טיפים פרקטיים שיעזרו לכם להתמודד אחרת עם כעסים של הילדים – בצורה שמחזקת אותם ואתכם. 1. ראו את הכעס כרגש, לא כבעיה כעס הוא לא אויב – הוא רגש טבעי. כשאנחנו רואים את הילד כ“בעיה”, הוא מרגיש דחוי. כשאנחנו מזהים את הכעס כרגש שצריך מענה – אנחנו יכולים לעזור לו ללמוד איך לווסת אותו. 2. שמרו על קור רוח ילד כועס מחפש עוגן. אם גם אתם מתפרצים – הוא מאבד את התחושה שיש מי שמחזיק את הסירה. נשימה עמוקה, קול יציב ושקט – הם המסר הכי חשוב שהילד מקבל ברגע הזה. 3. תנו שם לרגש נסו לומר: “אני רואה שאתה מתוסכל כי המשחק לא הסתדר לך.” עצם מתן השם לרגש עושה סדר בעולם הפנימי של הילד, ומוריד חלק מהסערה. 4. הציעו דרכי ביטוי בטוחות לצייר, לקפוץ במקום, לכתוב או לצעוק לתוך כרית – כל אלה דרכים שהילד יכול לשחרר בהן את האנרגיה בלי לפגוע בעצמו או באחרים. 5. דברו על זה אחרי שהסערה נרגעה כשהכעס בשיאו – זה לא הזמן להסברים. חכו שיירגע, ואז אפשר לשאול: “מה יעזור לך בפעם הבאה?” – ולבנות יחד ארגז כלים אישי להתמודדות עם כעס. לסיכום ניהול כעסים אצל ילדים לא נולד ביום – אבל כל תגובה שלכם היא שיעור עבורם. כשאתם נשארים רגועים, נותנים שם לרגש ומראים דרכי ביטוי חדשות – אתם מלמדים את הילד שלכם מיומנות שתשרת אותו לכל החיים.
מריבות בין אחים הן תופעה טבעית – אין משפחה שאין בה חיכוכים. אבל כשהמריבות חוזרות שוב ושוב, הקולות עולים וההורים נשחקים – הבית עלול להפוך לזירת קרב. החדשות הטובות? עם קצת שינוי בגישה, אפשר להפוך את הריבים למקום של למידה, קרבה ואפילו חיזוק הקשר המשפחתי.אחרי שנים של ליווי משפחות, ריכזתי עבורכם חמישה טיפים פרקטיים ליישום – שיכולים לעזור לכם כבר היום להפחית מתחים ולהחזיר את השקט הביתה. 1. תנו מקום לשני הצדדים כשילדים רבים, הנטייה הטבעית שלנו היא למהר ולהכריז “מי אשם”. אבל ברגע שאנחנו נכנסים לתפקיד השופט, אחד הילדים יוצא "המפסיד". במקום זה, נסו לתת מקום לשני הצדדים: “אני רוצה לשמוע קודם אותך, אחר כך אותך.” עצם זה שכל ילד מרגיש שהקשיבו לו – מוריד חצי מהכעס. 2. שקפו רגשות במקום להטיף במקום לומר: “נו באמת, למה אתם שוב רבים?” נסו לשקף: “אני רואה שאתה כועס כי רצית לשחק וזה לא הסתדר לך.” השיקוף עוזר לילד להרגיש מובן, ולא מותקף. כשילד שומע את רגשותיו במילים של ההורה – הוא נרגע מהר יותר, ויש סיכוי גבוה יותר לשתף פעולה. 3. הפכו את הילדים לשותפים לפתרון שאלו: “מה לדעתכם אפשר לעשות כדי שזה יעבוד לכולם?” מפתיע לגלות כמה פעמים הילדים עצמם מעלים פתרונות יצירתיים, הוגנים, ולעיתים אפילו טובים יותר ממה שהיינו מציעים. כשזה בא מהם – הם הרבה יותר מחויבים ליישם. 4. צרו זמן איכות אישי עם כל ילד אחד הגורמים הנסתרים לריבים הוא תחושת קנאה ותחרות על תשומת הלב של ההורה. כשאנחנו מקדישים לכל ילד “רגע אישי” – אפילו עשר דקות ביום – הוא מקבל מסר שהוא חשוב בפני עצמו. ברגע שהתחרות פוחתת, גם המריבות נרגעות. 5. למדו לזהות מתי לא להתערב לא כל ריב דורש התערבות. לפעמים, כשאנחנו מחכים בצד ומאפשרים לילדים לנסות לפתור את הסכסוך בעצמם – הם מפתיעים אותנו ומוצאים פתרון לבד. כמובן, אם הריב גולש לאלימות פיזית או מילולית קשה – חשוב להתערב. אבל בריבים יומיומיים קטנים, שווה לתת להם להתנסות. לסיכום המטרה היא לא למנוע כל ריב – אלא להפוך את הריב להזדמנות ללמידה, להכרת רגשות ולבניית מיומנויות של פתרון קונפליקטים. כשאנחנו משנים את הדרך שבה אנחנו מגיבים, האווירה בבית כולה משתנה: פחות צעקות, יותר קרבה, ותחושה של שותפות אמיתית.
אין דבר יותר כואב מלראות את הילד שלך מרים עליך יד ומקלל אותך. גם כשהוא קטן, זה אחד הרגעים שיכולים להכאיב לנו מאוד כהורים, לגרום לנו לייאוש, לתסכול ולפעמים אפילו לכעסים בלתי נשלטים. ואם זה קורה במקומות שבהם נמצאים אנשים נוספים כמו חברים או משפחה, זה עלול גם לגרום לנו להיות מוצפים ברגשי בושה ותחושת כישלון: נכשלנו בתפקידנו כהורים. התופעה שבה ילד מרביץ או מקלל את ההורה שלו אמנם אינה רווחת, אבל היא קיימת ורגע לפני שנחפש לה פתרונות, חשוב לעצור ולהבין למה היא מתרחשת. מה מסתתר שם מאחורי האלימות? כולנו מביעים את הרגשות שלנו באמצעות התנהגות. ההתנהגות היא שפה ולרובינו קשה להביע את כלל קשת הרגשות שלנו באמצעותה, על אחת כמה וכמה לילדנו. התנהגות אלימה של הילדים היא רק קצה הקרחון ומתחתיו מסתתרים המון רגשות כמו כעס, תסכול, עצב, בושה, דחייה, עלבון, חרדה, פחד ועוד. חוקרים יודעים להצביע על מתאם בין תוקפנות ואלימות לבין היעדר יכולת מספקת להשתמש במילים כדי להביע צרכים, רצונות ותסכולים. זו הסיבה שילדים, יותר ממבוגרים, נוטים להשתמש בידיים ולהביע את חוסר שביעות רצונם באמצעות מכות, צעקות וזריקת חפצים. ואיך התגובה שלנו, ההורים משפיעה? לפעמים, אנחנו מגיבים להתנהגות האלימה של הילד שלנו מתוך חוסר אונים; אנחנו לוקחים את הילד בכוח לחדר או צועקים עליו ואז, הוא לומד מהסיטואציה הזו, שהפתרון לתסכול הוא הפעלת כוח. הילד שלנו צופה בנו כל הזמן ולומד על העולם ועל הדרך להתנהל בו מתוך התגובות, המעשים והאמירות שלנו. ילד לומד גם ממשפטים שהוא שומע בבית. אם למשל הוא שומע שצריך 'להחזיר' למי שפוגע בנו, הוא לומד שאלימות היא דרך מקובלת. כשהילד שלנו מתנהג באופן אלים, זה מפעיל אצלנו טריגרים של רגשות קשים כמו כעס, אכזבה, דחייה ועלבון ואז קשה לנו מאוד לראות את הצרכים שלו ולהבין שההתנהגות שלו היא למעשה אסטרטגיה שהוא פיתח כדי להשיג יחס, תשומת לב ולהרגיש שייך. לכאורה, הדרך הזו לא משרתת את הילד, כי אנחנו כועסים עליו ובפועל הוא חווה דחיה, אבל גם כשהתגובה שלנו כהורים תהיה שלילית, הוא ימשיך במעשים שהובילו לתגובה הזו שוב ושוב, כי באופן הזה הוא מקבל תשומת לב ומשמעות ואלה עדיפים בעיניו מאשר העדר תשומת לב. את ההבנה הזו קשה מאוד להורים להפנים כשהם נמצאים במצב כה מאתגר. אז מה עושים? כדי שנוכל להגיב מתוך מקום שקול ורגוע ולא ממקום של איבוד עשתונות, שתת המודע שלנו מציף באותם רגעים, חשוב שנזוז הצידה לרגע ו'נחשב מסלול מחדש'. לכן, פעולה פשוטה שיכולה לעזור לנו להתנהל בתוך הסיטואציה ולהרגיע את מערכת האזעקה של תת המודע שלנו, היא ביצוע נשימות. כן, כן. פשוט לעצור לרגע ולקחת כמה נשימות עמוקות. עצירה ונשימה יבטלו את כפתור ההפעלה של מערכת האזעקה במוח ויעזרו לנו להגיב מתוך מקום חדש ולא מתוך כעס. דרך נוספת לעצור היא לעצום עיניים, להתחבר לרגע לעצמנו, לראות מה קורה לנו כשהכעס מגיע ולהבין מהן התחושות שאנחנו חווים בגוף באותם רגעים. עצם ההתבוננות בכעס מאפשרת את אותו חישוב מסלול מחדש; אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות וכך מבטלים את אותה 'אזעקה' של המוח ומעבירים את הפוקוס מתגובה לא מודעת לתגובה עם מחשבה. שאלו את עצמכם באותם רגעים גם: מה הילד שלי מרגיש עכשיו? למה הוא מתנהג ככה? מה מסתתר צלו או אצלה מתחת לקרחון? איזו התנהגות שלי תהיה יעילה יותר עבורי ועבור הילד שלי? לסיכום אין ספק שכאשר הילד או הילדה שלנו מכים אותנו מקללים אותנו, זה מצב קשה, פוגע ומאתגר. לצד זה חשוב שנבין שמתפקידנו כהורים, דווקא בסיטואציות המורכבות הללו, לשים את הכעס, העלבון ואת רגשות הבושה והאשמה שאנחנו חווים בצד. עלינו לזכור שאנחנו אלה שמנווטים את המשפחה ותפקידינו כהורים ליצור לילדים מרחב של צמיחה גם כקשה להם. אלימות היא רק קצה הקרחון. היא מסתירה רגשות שונים כמו כעס, תסכול, עצב, בושה, דחייה, עלבון, חרדה, פחד ועוד. אם נגיב באימפולסיביות ובאלימות, לא נשיג שיפור של המצב אלא להיפך, ולכן, עם כל הקושי עלינו לעצור, לנשום או לעצום עיניים ולהגיב ממקום שקול ולא ממקום של איבוד עשתונות. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי תמיד כילדה 'תספרי עד עשר לפני שאת מגיבה', אבל הוא לא תמיד הצליח ליישם זאת מולי כהורה לילדה מרדנית. אין ספק. זה לא קל. אבל אני אומרת לכם מניסיון שזה בהחלט אפשרי לצאת מהלופ של הכעסים והצעקות בבית. זה בידיים שלנו, ההורים.
ברוכים הבאים לרכבת ההרים של ההורות. רכבת, שבה מריבות בין אחים הן אותם רגעים בהם אנחנו - ההורים - הופכים בלי שום רצון להיות השופטים והבוררים בין הילדים שלנו. האם אי פעם מצאתם את עצמכם לכודים בתוך המריבות של ילדיכם? אם כן, אתם לא לבד. במאמר זה, נצלול לתוך מה שבאמת קורה במריבות אחים. הורים רבים מתמודדים עם השאלה הבאה: מה לעשות עם הצעקות, הקללות, המריבות האינסופיות בין האחים והאם בכלל אפשר להשתיק את הרעש הזה שמחלחל גם פנימה לתוך הלב? התחושה של ההורה בעקבות מריבות האחים יכולה להיות לא פשוטה: אני, כהורה נכשלתי. לא הצלחתי לחנך אותם להסתדר אחד עם השני ואני כל הזמן עסוק בלהפריד ביניהם והופך לשופט במלחמות שלהם. במקום שיהיו יחד, הם מקנאים אחד בשני, רבים, מתחרים זה בזה, מרביצים וצועקים. ברגע שמריבה מתחילה החלום שלנו כהורים, על בית נעים ומשפחה שיש בה שותפות, אחווה ועזרה הדדית, מתנפץ לרסיסים ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו חווים תחושות קשות של חוסר יכולת להכיל את הרעש ואת הכוחניות, תסכול ולכן מתערבים, כדי לעצור את המריבות, אבל רגע אחרי, הכאוס חוזר לקדמותו. הורים מתערבים במריבות ילדיהם מכמה סיבות הם רוצים שקט הם נענים לבקשת הילדים שמגיעים ומבקשים מהם לשפוט הם רוצים בעצמם לעשות צדק הם לא מסוגלים לסבול מריבות, צעקות, רעש ומכות הם מפרשים ריב ככישלון חינוכי שלהם הם מעוניינים להגן על החלש הם רוצים שהילדים שלהם יהיו חברים ועוד. אבל רגע, האם כשאנחנו מתערבים במריבות אנחנו משיגים את המטרה? לאו דווקא. הורים רבים מאמינים, שכל ריב דורש התערבות שלהם וכי בלי זה המצב רק יחמיר וזו אחת הטעויות הנפוצות שהורים עושים בפרשנות שהם נותנים למריבות אחים. חשוב לדעת שמחקרים בנושא מלמדים, שמריבות אחים הן לא מה שחשבנו וכי אפשר להתייחס אליהן אחרת, אם נבין למה הם רבים ומהו המסר שאנחנו מעבירים להם בעצם ההתערבות שלנו. כשהורים מתערבים במריבות של הילדים הם למעשה מעבירים מספר מסרים: ‘אתם לא יודעים להסתדר לבד’ ‘אי אפשר לסמוך עליכם’ ‘אי אפשר להעביר לכם אחריות ולכן האחריות נשארת אצל המבוגר’ ‘... הריב שלכם לא חשוב אלא מה שחשוב הוא יצירת שקט’ או ‘רק הצרכים שלי חשובים ואני זקוק.ה לשקט’ כן, זה נכון. הרעש בבית יכול להטריף את הדעת על אחת כמה וכמה, אם אחד הילדים בא ומספר לנו כמה הוא מסכן בגלל האחים שלו. מייד מתעורר אצלנו הצורך להציל אותו, במיוחד אם הוא הקטן, אבל האמת היא שגם זו גם טעות. אף פעם איננו יודעים מי באמת התחיל (תתפלאו, לפעמים זה דווקא הקטן שבא להתלונן) ורק דבר אחד בטוח: המריבות של הילדים שלנו הן הדרך היחידה שבה הם מתאמנים על יחסים עם בני גילם ואם נסמוך עליהם, הם יסתדרו יפה מאד בלעדינו. מה קורה כשהמריבה מתחילה הורים רבים נכנסים מייד לעמדת משכיני השלום, אבל הדרך שבאמת תוביל אותם לשיתוף פעולה היא דווקא לתת לילדים שלהם לנהל לבדם את המריבה. המשמעות היא להיות פחות שופט ויותר צופה; לתת להם את ההזדמנות לפתור את המחלוקת בעצמם - מיומנות חיים שתשרת אותם הרבה מעבר לילדות. הורים שמודעים לכך, שמריבות אחים הם דבר טבעי שמכין אותם לחיים והורים שסומכים על ילדיהם על כך שילמדו לפתור את המחלוקות ביניהם, בעצם מכינים אותם להתמודדויות בבגרות ומכינים אותם ל'משחק במגרש החיים'. ברגע שההורים יכירו בכך ויסמכו על הילדים שלהם, כל החיים שלהם יראו אחרת. וכן. יש דרך להשתיק את הרעש מבפנים ולהגיב כך שהמריבות יהפכו מסיוט להזדמנות. אחת מהן היא להפסיק להיות השופט שמחליט מי הקורבן ומי הפושע. כשאנחנו מתערבים במריבות של הילדים שלנו – אנחנו לא משיגים את מה שרצינו ולהיפך – אנחנו מעבירים מסר שלא מקדם אותנו לחזון שלנו. כשאנחנו מתערבים במריבות שלהם – אנחנו משמשים קהל וכך רק הגדלנו את המוטיבציה שלהם לריב הבא. אז מה כן כדאי לעשות? להתייחס לכל הילדים כאל מקשה אחת, לדבר אליהם כגוש אחד ולהראות להם שאתם סומכים עליהם שהם יפתרו את המחלוקת ביניהם. זו תחילת הדרך להפיכת המריבות להזדמנות להתאמן ביחסים עם חברת השווים. לסיכום סימפוניית מריבות האחים אינה השתקפות של כישלון הורי אלא הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות. השתקת הרעש מבפנים כרוכה בהכרה בכך שסכסוכים בין אחים הם חלק חיוני במסעם ולא סימן לחסרונותינו. על ידי מתן אמון בילדינו ושינוי תפקידנו משופט לתומך, אנו סוללים את הדרך לחיי משפחה הרמוניים, שבהם קונפליקטים אינם איומים אלא הזדמנויות ללמידה וצמיחה. זה אפשרי לצאת מהלופ של הכעסים והצעקות בבית, זה בידיים שלכם - ההורים.
טעות 1: שימוש בצעקות כאמצעי עיקרי צעקות אולי עוצרות את ההתנהגות באותו רגע, אבל הן יוצרות פחד וריחוק. הילד לומד להקשיב רק כשהקול עולה, ולא מתוך שיתוף פעולה אמיתי. טעות 2: איומים שלא מתקיימים “אם לא תפסיק – לא תראה טלוויזיה שבוע!” – איומים כאלה בדרך כלל לא מתממשים, והילד לומד לא להאמין לדברינו. זה שוחק את הסמכות ההורית ויוצר מאבקי כוח. טעות 3: עונשים שמחמירים את המצב עונש לא מלמד את הילד מה כן לעשות, אלא רק מה לא. ברוב המקרים, הילד לומד להיות מתוסכל, לחפש דרכים להסתיר, או להגיב במרדנות. טעות 4: שוחד ופרסים על כל פעולה “אם תתלבש – תקבל ממתק.” שיטה כזו אולי עובדת לרגע, אבל יוצרת תלות חיצונית: הילד פועל בשביל הפרס, לא מתוך מוטיבציה פנימית או תחושת אחריות. טעות 5: ויתור מוחלט כדי לשמור על שקט יש הורים שמעדיפים לוותר, “רק שלא יהיה ריב”. בטווח הקצר זה מרגיע, אבל לאורך זמן הילד לא לומד להציב גבולות לעצמו או להבין את גבולות האחר. אז מה כן? כשנמנעים מהטעויות האלו ולומדים להציב גבולות ברורים מתוך כבוד, לדבר בשפה שמקדמת הקשבה ולחזק את תחושת השייכות של הילדים – הבית הופך רגוע יותר, והקשר עם הילדים מתחזק. וזה בדיוק מה שאני מלמדת הורים בליווי אישי, בסדנאות ובמשחק שפיתחתי – “משפחה מחוברת” – כלי חווייתי שמחזיר את השיח, ההקשבה והחיבור הביתה.
גיל ההתבגרות מלווה בעוצמות רגשיות ובקונפליקטים בין הורים לילדיהם המתבגרים. מטענים רגשיים משפיעים על הקשר בין ההורים למתבגרים ובמקרים רבים ישנו קושי אמיתי למצוא את האיזון ביחסים. מצד אחד, ההורים רוצים קשר טוב עם המתבגרים והמתבגרות שלהם, הם מעוניינים שהם ישתפו אותם במה שעובר עליהם, יתייעצו איתם ויראו בהם כתובת ומצד שני, הם נפגעים מהם, נעלבים ומתקשים להציב להם גבולות ברורים. אז איך אפשר לשמור על קשר טוב עם הילדים המתבגרים שלנו ובמקביל, להציב להם גבולות הוריים ברורים? בכך יעסוק המאמר הבא. שיח כן, מכבד ואכפתי כבסיס לאיזון לאחרונה ליוויתי את דני ורינה שביקשו עזרה עם בתם נועם בת ה-14. נועם החלה לצאת בערבים ללא רשותם והם הרגישו שהם מאבדים שליטה על הקשר וכי הסמכות ההורית שלהם נפגעת. הטונים של השיח בבית בין ההורים ובין נועם עלו לטורים גבוהים באופן תדיר ושני הצדדים- ההורים והבת היו טעונים וכעוסים זה על זה. יום אחד לאחר שנועם יצאה מהבית התפתחה שיחה כואבת בין ההורים. 'לאן היא הלכה כל כך מאוחר?' תהה דני בקול רועד מדאגה לבתו המתבגרת, שעדיין לא חזרה הביתה בשעה מאוחרת בלילה.'אני לא יודעת , גם אותי זה ממש מדאיג ואני לא יודעת איך לדבר איתה'. כשנועם חזרה, דני כעס עליה מאוד: 'איפה היית עד שעה כזו? דאגנו לך!', צעק. 'תפסיק לצעוק עליי!' נועם צעקה בחזרה ונכנסה בריצה לחדרה וטרקה את הדלת. מוכר לא? דני ישב מבולבל ורינה ניגשה לחבק אותו. 'היא לא התכוונה אליך, זו רק המרדנות שלה מדברת', אמרה. 'בוא ננסה לדבר איתה מחר ברוגע'. למחרת אחרי ש'חישבנו יחד מסלול מחדש', הם ישבו שלושתם יחד. 'נועם, את צודקת שאסור היה לי לצעוק עלייך אתמול', אמר דני בעדינות. 'אני דואג לשלומך ואוהב אותך. ראיתי שההתנהגות שלי פגעה בך אתמול ואני מתנצל', אמר ברכות. ‘אני דואג לך כשאת מאחרת, אבל אסור לי היה לצעוק עלייך. את מוכנה לנסות לדבר אתנו על זה שוב ברוגע?’ נועם השתתקה בהפתעה. לפני כן אביה לא התנצל בפניה או דיבר אליה בצורה כל כך מכבדת. היא התרככה ואמרה 'סליחה. אני יודעת שאכפת לך ממני ושאתה דואג לי'. הם דיברו בכנות על רגשותיהם. נועם הסבירה שהיא צריכה יותר עצמאות ומהצד השני, דני ורינה, ההורים הביעו את דאגתם לביטחונה אך הבטיחו לנסות לכבד את צרכיה. יחד, הם קבעו כללים מוסכמים על כולם. מאותו רגע, האווירה בבית השתנתה. נועם הרגישה שמכבדים אותה והיחסים עם ההורים שלה השתפרו. השיחה אפשרה להם לאזן בין מתן חופש לבין הצבת גבולות. דני ורינה הבינו שעליהם לתת לנועם יותר מרחב, ונועם מצדה למדה להעריך את דאגת הוריה. המקרה הזה ממחיש לנו כיצד שיחה מכבדת ואמפתית יכולה לגשר על פערים בין הורים לבני הנוער ולאפשר מציאת נקודת איזון בריאה יותר ביחסים. הורים רבים למתבגרים מתקשים לשים את הביקורת ואת הכעסים שלהם בצד ומפרשים את התנהגות המתבגרים כמשהו שנעשה נגדם. חשוב שנזכור, שההתרחקות הזאת של בני ובנות הנוער היא חלק בלתי נפרד מהצורך שלהם לבנות את העצמאות שלהם ולהיות בקרבת בני גילם. לנו, כהורים, זה יכול להיות קשה מנשוא אך עבורם זה הכרחי. ניתן לערוך אנלוגיה לבריכת שחיה: על מנת להתחיל בשחייה, על המתבגר לבעוט בדפנות הבריכה. ההורים הם כמו הדפנות ששומרים על המתבגר ועוזרים לו לבצע את התנועה אל עבר העצמי החדש שלו. ההרגשה שבועטים בנו יכולה להיות מאד מטלטלת ולא נעימה אבל ההבנה שהיא הכרחית, יכולה להוות את ה'טוויסט בעלילה'. בתקופת ההתבגרות, הנוכחות ההורית ויכולת ההקשבה של ההורים לילדיהם הם קריטיים ויכולים להחזיר את הקשר למקום טוב. הפרדוקס הוא שדווקא אז, ההורים חווים תסכול מכך שהילדים מתרחקים מהם והתסכול הזה לא מאפשר להם להיות במצב של קרבה והקשבה. אם נבין שההתרחקות היא חלק טבעי מגיל ההתבגרות ומתהליך ההתבגרות ושזמני איכות משותפים יכולים לחזק את הקשר, נצליח לייצר את השינוי ולמצוא את האיזון שבין קרבה לבין סמכות הורית. אז מה עושים? מבינים שאפשר לאזן בין קשר חם להצבת גבולות ברורים. איך? באמצעות תקשורת אמפתית וזמן משותף איכותי. ההמלצה היא לייצר שיחה אמפתית ומכבדת עם המתבגרות והמתבגרים שלנו. כמו שראינו, ברגע שדני ורינה יזמו את השיחה (שלוותה בשיחות המשך) עם נועם, ובמקביל החלו לבלות זמן איכות איתה, היא נעשתה פתוחה יותר לשמוע את דעתם ולהבין את נקודת מבטם. כך הם יכלו לחוש הקלה וביטחון רב יותר בתפקידם כהורים וכתוצאה מכך, היתה להם יכולת טובה יותר להציב לה גבולות בצורה ברורה, מבלי לפגוע בקשר איתה. בנוסף, מבינים שמותר לטעות ולבקש סליחה מהמתבגרים שלנו. הטעות היא אנושית ובקשת הסליחה מקרבת בין הצדדים. לסיכום הצבת גבולות ותקשורת אפקטיבית הם מרכיבי מפתח ביחסים בין הורים לילדיהם המתבגרים. התהליך אותו עובר המתבגר, מחייב הבנה והכלה מההורים ובאמצעות תקשורת אמפתית, קשובה ומכבדת, ניתן למצוא את האיזון הנכון בין כיבוד העצמאות של הנער או הנערה, לבין הצורך להגן, להדריך ולקבוע לו או לה גבולות. באמצעות שיח אמיץ ומכיל, יכולים הורים וילדיהם לבנות קשר אמין וחזק, לראות את צרכי האחר, לגשר על הפערים ולמנוע סכסוכים. חשוב לזכור שנוכחות הורית מכבדת ומקשיבה היא קריטית בתקופה הזו והיא גם הדרך היחידה לשמור על הקשר עם הילדים שלנו ולהישאר בקרבתם.
